גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ציון ב.
עיין בירור הלכה לסנהדרין לג, א ציון א-ג.
ציון ג.
גמרא. ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה, בעל חוב אמר ׳מחיים תפיסנא ליה׳, ובקרא אמר ׳לאחר מיתה תפסיה׳, אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה? אמר ליה: לאו, אמר ליה: מגו דיכול למימר ׳לקוח הוא בידי׳ - יכול נמי למימר ׳מחיים תפיסנא ליה׳.
...טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפס - על היורש להביא ראיה, או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו, ויכול לטעון עד כדי דמיהן, וכולל בשבועתו שמחיים תפס. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יא, ח)
רב נחמן קיבל את טענת בעל החוב שתפס מחיים ולא לאחר מיתה, במיגו שיכל לומר ׳לקוח הוא בידי׳, מאחר שהרועה אמר שאין לו עדים על התפיסה. התוספות (ד״ה אית לך) והרא״ש (סי׳ ג) כותבים שרב נחמן לא שאל את הרועה אם יש לו עדים שהתפיסה היתה לאחר מיתה, שכן די בעדים על עצם התפיסה כדי שבעל החוב לא יוכל לטעון שלקוח הוא בידו.
הרא״ש מוסיף שאף כשאין עדים הרי הוא נאמן רק בזכות המיגו, ובלעדיו אינו נאמן לומר שתפס מחיים, שכל שטוען שבא לידו בלי דעת הבעלים אינו נאמן אלא בצירוף מיגו.
אולם הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן (דף מב, ב בדפי הרי״ף) כותבים שאם יש עדים רק על התפיסה עצמה עדיין נאמן לטעון שהתפיסה היתה מחיים במיגו שיכל לטעון שכבר החזיר, אם אין עדים שמעידים שהחפץ אצלו עכשיו.
יתכן איפוא שהתוספות והרא״ש שאינם כותבים כך סוברים שאינו נאמן במיגו שכבר החזיר, מפני שזה מיגו דהעזה. אולם בעל קצות החושן (סי׳ צ סק״ו) מביא את דברי בעל כנסת הגדולה (שם הגהות הב״י יא) שמוכיח מהתוספות ומהרא״ש בסוגייתנו שכל הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים, שאם לא כן מדוע אינו נאמן במיגו שכבר החזיר, ובעל קצות החושן עצמו דוחה את דבריו בטענה שמדובר כשהעדים מעידים שראו את השור בידו עכשיו, ולכן אינו יכול לטעון שכבר החזיר, אבל אם לא ראו נאמן במיגו שכבר החזיר גם לדעת התוספות והרא״ש.
בעל קצות החושן מוכיח כדבריו מהגמרא בסוגייתנו שמקשה על רב נחמן מהדין שבגודרות אין חזקה, ואם מדובר כשלא ראו את השור בידו הרי גם בגודרות יש חזקה שהרי נאמן במיגו שהחזיר.
עם זאת נראה שיש מחלוקת בין הראשונים אם יש לתופס זכות לומר שהחזיר, על פי דברי המרדכי (סי׳ ריז) שכותב בשם הראב״ן שאם ראו ביד התופס את החפץ אחרי מות האב עליו להביא ראיה שתפס מחיים, ומשמע שאינו נאמן במיגו שיכל לטעון שהחזיר, אך בשם הראבי״ה הוא כותב שנאמן במיגו אלא אם כן התרה בו כשראה את החפץ בידו שלא יחזיר לו אלא בפני עדים.
במעשה שבסוגייתנו התופס טען שתפס מחיים, והרועה טען שתפס רק לאחר מיתה. הרא״ש, הרשב״א (מובא בשטמ״ק), הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן שואלים מדוע לא יצטרך התופס להישבע כנגד הרועה, שהוא עד אחד כנגדו.
הם מתרצים שאין הרועה נחשב לעד כיון שהוא כבעל דבר שחייב לשלם לבעלים, כמבואר במסכת בבא מציעא (דף צג, ב) שהרועה נחשב כשומר שכר.
הר״ן מוסיף שאפילו כשהרועה טוען שתפסו ממנו באונס עדיין נחשב לבעל דבר, כיון שחייב שבועה לבעלים על הטענה הזו, ובמסכת קידושין (דף מג, ב) למדנו שכל שחייב שבועה נחשב לבעל דבר.
המאירי כותב שאם הרועה אינו חייב באחריות כלפי הבעלים הרי כיון שאינו נוגע בעדות יש לו דין של עד אחד לחיוב שבועה, אך הדין תלוי במחלוקת שבין הרי״ף לבין רבינו אפרים במסכת שבועות (עיין בירור הלכה שם דף מ, א ציון ג), אם משביעים שבועת עד אחד כנגד טענת שמא, שהרי כאן היתומים אינם טוענים טענת ברי שהתפיסה היתה לאחר מיתה אלא מסתמכים על דברי הרועה.
אכן הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן מסיקים שבעל החוב אינו חייב להישבע מפני שאין נשבעים כנגד טענת שמא, ואפילו שבועת היסת. עם זאת כותב רבינו קרשקש שחייב להישבע שבועת היסת כנגד הרועה אשר טוען שתפס לאחר מיתה.
מלבד זה כותבים הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן שלפי שיטת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר שהוא שלו אלא תופסו כעין משכון הרי זה כעין שבועת הנוטלים שנשבעים בנקיטת חפץ, אף כאן חייב התופס שבועה.
הבית יוסף (חו״מ סי׳ קז ד״ה טען) מבין מדברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמחייב את המלוה שבועת היסת, ומקשה עליו ומדוע אינו מחייב שבועה חמורה כעין דאורייתא, שהרי הוא פוסק בפרק יג, ג כדעת הגאונים שבתפיסה כעין משכון חייב שבועה. הוא מתרץ שאפשר שכיון שאם אינו חייב צריך להחזיר - סובר הרמב״ם שניתן לחייבו רק בשבועת היסת על עצם החיוב. בעל הדרישה (סקי״א) מתרץ שחייב רק שבועת היסת מפני שהיורשים עצמם אינם טוענים טענת ברי.
אולם הב״ח מפרש שאף הרמב״ם מתכוון לשבועה חמורה ולא לשבועת היסת.
השלחן ערוך (סי׳ קז, ה) כותב שלאחר תקנת הגאונים שגובים מהיורשים אף מטלטלין - תפיסת המטלטלין על ידי המלוה מועילה לאחר מיתה אפילו אין לו עדים על חובו, במיגו שהיה יכול לומר שלא תפס.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא לו, א ציון ט.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא י, א ציון א.באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
עיין בירור הלכה לסנהדרין לג, א ציון א-ג.
בעל חוב שתפס מטלטלין של יתומים
ציון ג.
גמרא. ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה, בעל חוב אמר ׳מחיים תפיסנא ליה׳, ובקרא אמר ׳לאחר מיתה תפסיה׳, אתו לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סהדי דתפסיה? אמר ליה: לאו, אמר ליה: מגו דיכול למימר ׳לקוח הוא בידי׳ - יכול נמי למימר ׳מחיים תפיסנא ליה׳.
...טען שמחיים תפסן והיורש טען שאחר מיתה תפס - על היורש להביא ראיה, או ישבע המלוה שכך וכך הוא חייב לו, ויכול לטעון עד כדי דמיהן, וכולל בשבועתו שמחיים תפס. וכו׳.
א. איזו טענה מועילה לתופס.
רב נחמן קיבל את טענת בעל החוב שתפס מחיים ולא לאחר מיתה, במיגו שיכל לומר ׳לקוח הוא בידי׳, מאחר שהרועה אמר שאין לו עדים על התפיסה. התוספות (ד״ה אית לך) והרא״ש (סי׳ ג) כותבים שרב נחמן לא שאל את הרועה אם יש לו עדים שהתפיסה היתה לאחר מיתה, שכן די בעדים על עצם התפיסה כדי שבעל החוב לא יוכל לטעון שלקוח הוא בידו.
הרא״ש מוסיף שאף כשאין עדים הרי הוא נאמן רק בזכות המיגו, ובלעדיו אינו נאמן לומר שתפס מחיים, שכל שטוען שבא לידו בלי דעת הבעלים אינו נאמן אלא בצירוף מיגו.
אולם הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן (דף מב, ב בדפי הרי״ף) כותבים שאם יש עדים רק על התפיסה עצמה עדיין נאמן לטעון שהתפיסה היתה מחיים במיגו שיכל לטעון שכבר החזיר, אם אין עדים שמעידים שהחפץ אצלו עכשיו.
יתכן איפוא שהתוספות והרא״ש שאינם כותבים כך סוברים שאינו נאמן במיגו שכבר החזיר, מפני שזה מיגו דהעזה. אולם בעל קצות החושן (סי׳ צ סק״ו) מביא את דברי בעל כנסת הגדולה (שם הגהות הב״י יא) שמוכיח מהתוספות ומהרא״ש בסוגייתנו שכל הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים, שאם לא כן מדוע אינו נאמן במיגו שכבר החזיר, ובעל קצות החושן עצמו דוחה את דבריו בטענה שמדובר כשהעדים מעידים שראו את השור בידו עכשיו, ולכן אינו יכול לטעון שכבר החזיר, אבל אם לא ראו נאמן במיגו שכבר החזיר גם לדעת התוספות והרא״ש.
בעל קצות החושן מוכיח כדבריו מהגמרא בסוגייתנו שמקשה על רב נחמן מהדין שבגודרות אין חזקה, ואם מדובר כשלא ראו את השור בידו הרי גם בגודרות יש חזקה שהרי נאמן במיגו שהחזיר.
עם זאת נראה שיש מחלוקת בין הראשונים אם יש לתופס זכות לומר שהחזיר, על פי דברי המרדכי (סי׳ ריז) שכותב בשם הראב״ן שאם ראו ביד התופס את החפץ אחרי מות האב עליו להביא ראיה שתפס מחיים, ומשמע שאינו נאמן במיגו שיכל לטעון שהחזיר, אך בשם הראבי״ה הוא כותב שנאמן במיגו אלא אם כן התרה בו כשראה את החפץ בידו שלא יחזיר לו אלא בפני עדים.
ב. האם התופס חייב שבועה.
במעשה שבסוגייתנו התופס טען שתפס מחיים, והרועה טען שתפס רק לאחר מיתה. הרא״ש, הרשב״א (מובא בשטמ״ק), הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן שואלים מדוע לא יצטרך התופס להישבע כנגד הרועה, שהוא עד אחד כנגדו.
הם מתרצים שאין הרועה נחשב לעד כיון שהוא כבעל דבר שחייב לשלם לבעלים, כמבואר במסכת בבא מציעא (דף צג, ב) שהרועה נחשב כשומר שכר.
הר״ן מוסיף שאפילו כשהרועה טוען שתפסו ממנו באונס עדיין נחשב לבעל דבר, כיון שחייב שבועה לבעלים על הטענה הזו, ובמסכת קידושין (דף מג, ב) למדנו שכל שחייב שבועה נחשב לבעל דבר.
המאירי כותב שאם הרועה אינו חייב באחריות כלפי הבעלים הרי כיון שאינו נוגע בעדות יש לו דין של עד אחד לחיוב שבועה, אך הדין תלוי במחלוקת שבין הרי״ף לבין רבינו אפרים במסכת שבועות (עיין בירור הלכה שם דף מ, א ציון ג), אם משביעים שבועת עד אחד כנגד טענת שמא, שהרי כאן היתומים אינם טוענים טענת ברי שהתפיסה היתה לאחר מיתה אלא מסתמכים על דברי הרועה.
אכן הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן מסיקים שבעל החוב אינו חייב להישבע מפני שאין נשבעים כנגד טענת שמא, ואפילו שבועת היסת. עם זאת כותב רבינו קרשקש שחייב להישבע שבועת היסת כנגד הרועה אשר טוען שתפס לאחר מיתה.
מלבד זה כותבים הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן שלפי שיטת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר שהוא שלו אלא תופסו כעין משכון הרי זה כעין שבועת הנוטלים שנשבעים בנקיטת חפץ, אף כאן חייב התופס שבועה.
הבית יוסף (חו״מ סי׳ קז ד״ה טען) מבין מדברי הרמב״ם בהלכה שלפנינו שמחייב את המלוה שבועת היסת, ומקשה עליו ומדוע אינו מחייב שבועה חמורה כעין דאורייתא, שהרי הוא פוסק בפרק יג, ג כדעת הגאונים שבתפיסה כעין משכון חייב שבועה. הוא מתרץ שאפשר שכיון שאם אינו חייב צריך להחזיר - סובר הרמב״ם שניתן לחייבו רק בשבועת היסת על עצם החיוב. בעל הדרישה (סקי״א) מתרץ שחייב רק שבועת היסת מפני שהיורשים עצמם אינם טוענים טענת ברי.
אולם הב״ח מפרש שאף הרמב״ם מתכוון לשבועה חמורה ולא לשבועת היסת.
השלחן ערוך (סי׳ קז, ה) כותב שלאחר תקנת הגאונים שגובים מהיורשים אף מטלטלין - תפיסת המטלטלין על ידי המלוה מועילה לאחר מיתה אפילו אין לו עדים על חובו, במיגו שהיה יכול לומר שלא תפס.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לבבא בתרא לו, א ציון ט.
ציון ה.
עיין בירור הלכה לבבא מציעא י, א ציון א.באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush